פולמוס השמיטה במזכרת בתיה

"ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה. והשביעת תשמטנה ונטשתה,
ואכלו אביֹנֵי עמך ויתרם תאכל חית השדה. כן תעשה לכרמך ולזיתך" (שמות כ"ג, י-יא)

במשך אלפיים שנות גלות, מצוות השמיטה שבתורה כמעט ולא עלתה על הפרק, מכיוון שהעם היהודי ברובו חי מחוץ לארץ ישראל ואת מצוות השמיטה ניתן לקיים אך ורק בארץ. זאת ועוד, היהודים המעטים שחיו בארץ ברובם לא עסקו בחקלאות. עם חידוש היישוב היהודי בארץ בסוף המאה התשע־עשרה, התעוררה מחדש שאלת השמיטה כשאלה מעשית שעוררה ויכוח בקרב בני המושבות הראשונות ואנשי היישוב הישן בירושלים, לקראת שמיטת תרמ"ט (1889).

אף שהיו רבנים שהציעו כפתרון את היתר המכירה שמאפשר להמשיך לעבוד בשדה (אשר נמכר לגוי, בדומה למכירת חמץ בפסח) – מזכרת בתיה הייתה המושבה היחידה שלא סמכה על היתר זה ומייסדיה שמטו לחלוטין את שדותיהם ולא עבדו אותם. מסיבה זו הפכה מזכרת בתיה למרכז ההתעניינות הציבורית בארץ ובעולם.

לרגל שנת השמיטה הנוכחית, התשפ"ב, עורך 'ציוני דרך – מרכז סיור ולימוד מזכרת בתיה' פעילות בנושא השמיטה לתלמידים ולציבור הרחב.