ישוב הסכסוך

לאורך כל שנת השמיטה התמידו המייסדים בהחלטתם ולא נשברו מהמצב הכלכלי הקשה, הגזרות, חרפת הרעב ואיום הגירוש מהמושבה. עמדתם האיתנה מול הלחצים והאיומים שהופעלו עליהם, העמידה במבוכה רבה את פקידי הברון ובמיוחד את אלפונס בלוך, פקיד מושבות הדרום. בחיפוש אחר מוצא של כבוד לפרשה סבוכה זו, פנה בלוך בראשית שנת תר"ן אל הרב שמואל סלנט, בבקשה שיפעיל את השפעתו על בני מזכרת בתיה להשבת השלום על־כנו. 

הרב שמואל סלנט פנה לרבנים ידועי שם הנערצים על תושבי מזכרת בתיה, וביקשם להיכנס בעובי הקורה ולתרום ליישוב הסכסוך. משנוכחו מייסדי המושבה לראות בתחילת שנת תר"ן, כי גם הרבנים שהורו על איסור העבודה בשמיטה אינם חוסכים במאמצים להשכנת שלום בינם לבין הברון, החליטו לקבל עליהם את מרות פקידי הברון. 

בעיתון "המגיד" פורסמה הידיעה המשמחת:

"ועתה אשמח להודיע, כי הצליחו תלי"ת [תודה לה' יתברך] להשיב את השלום על מכונו… עפ"י אופנים ופרטים שנאותו הפקידים ואנשי מזכרת בתיה, וישלחו הפרטים לכבוד הנדיב שיחי' דרך הטעלגראף, וכעבור שלושה ימים באה תשובתו הרמה כי מסכים לכל אשר עשו… שבו כל אנשי מזכרת בתיה לעבודתם בשדה לשדדה ולזרעה, ותמיכתם יקבלו כבתחילה באין נגרע. וכך שב השלום על מקומו לשמחת לב כל "חובבי ציון".

בפולמוס השמיטה היו מעורבים כל גדולי ישראל בארץ ובחו"ל ומזכרת בתיה שהייתה המושבה יחידה שלא סמכה על ההיתר, עמדה במרכז ההתעניינות הציבורית. מייסדי המושבה היו הנחשונים להניף את דגל מצות השמיטה עם חזרת עם ישראל לארצו בעת החדשה.

ראויים מייסדי מזכרת בתיה לתואר "גיבורי כוח עושי דברו", שמסרו את נפשם לקיים את מצות השמיטה. 

ר' שמואל שולמאן כתב בעיתון 'החבצלת' בשנת תרמ"ט:

"ביותר חביבים בעיני אחינו בני המושבה מזכרת בתיה (עקרון) אשר התנדבו בחירוף נפשם לקיים מצות השמיטה כהלכתה מבלי לבקש חשבונות רבים… ואלמלא לא נוסדה המושבה אלא לקיים את מצוות השמיטה דיינו".

להרחבה:

אחיעזר ארקין, נחשוני השמיטה, מזכרת בתיה ה'תשנ"ד, עמ' 80-85.