מצוות השמיטה ניתנה לעם ישראל לפני כניסתו לארץ והוגדרה כתנאי להישארות בארץ. במשך הדורות ההקפדה על המצווה ידעה עליות ומורדות:

א .תקופת ההתנחלות עד לחורבן בית ראשון

מאז הכניסה לארץ ועד חורבן בית ראשון עברו 850 שנה (מתוכם 410 שנים של ימי הבית הראשון). מתוך 117 שנות שמיטה שהיו בתקופה זו, שמרו ישראל על 47 שנות שמיטה בלבד, וביתר 70 השנים לא הקפידו עליה. מסיבה זו הם נענשו וגלו לבבל למשך 70 שנה.

להרחבה:

הרב קלמן כהנא, שמיטה במהלך הזמנים, בתוך: דבר השמיטה בבית הספר הדתי, משרד החינוך והתרבות, אגף החינוך הדתי, תש"מ, עמ' 17-40.

ב. תקופת הבית השני

כשחזרו ישראל מהגלות במסגרת שיבת ציון, הם כרתו ברית שבה התחייבו לשמור שמיטה כראוי. ואכן, מעדויות בתלמוד ובמקורות נוספים ('ספר חשמונאים' ו'קדמוניות היהודים') עולה כי הייתה הקפדה יתרה בקיום מצוות השמיטה בתקופת ימי הבית השני, במשך כ-420 שנה, וזאת גם בתקופות שבהן הוטלו גזרות קשות על ישראל. יתרה מכך, היו מלכים כמו אלכסנדר מוקדון ויוליוס קיסר, שהתחשבו ברמת ההכנסה הנמוכה שהייתה לישראל בשנת השמיטה ופטרו את היהודים ממיסים. החלטתו של יוליוס קיסר לשחרר את היהודים מתשלום מיסים בשנת השמיטה אושרה על ידי הסנאט הרומי.

להרחבה:

1. ד"ר יחזקאל כהן, עדויות על קיום מצוות השמיטה בימי בית שני, בתוך: שמיטה – מקורות הגות מחקר, משרד החינוך והתרבות, האגף לתרבות תורנית, תשנ"ג, עמ' 98-116.

2. השמיטה בתקופת בית שני, מחניים, גיליון ל"ו, ערב ראש השנה תשי"ט.