תפריט
הברון אדמונד דה רוטשילד
בתיה - אימו של הברון
הברון ליווה את המושבה מאז רעיון הקמתה, ובביקוריו בארץ הוא נתגלה בכל גודל נדיבותו ובעוצמת אהבתו לעמו, לארצו ולתורתו. במיוחד נתגלה כאיש רב פעלים ובעל אופקים רחבים ומעשיים למימוש חזון נביאי ישראל ליישוב הארץ.
בביקורו הראשון של הברון בארץ, בשנת 1887, הוא הגיע לבקר במושבה, והתרשם עמוקות מאורח חייהם הצנוע של מייסדי המושבה ומהקפדתם על שמירת מצוות. לפיכך החליט לשנות את שם המושבה על שם אמו שנפטרה באותה שנה, מזכרת בתיה. ביקורו זכה לסיקור נרחב בעיתוני התקופה:
בט"ז באייר תרמ"ז בהיות הנדיב בראשון לציון, באו כל איכרי עקרון לראשון לציון רכובים על סוסים וקני רובה בידיהם להביאו עקרונה ויסע השר (את הגבירה הניח בראשון לציון) ואתו האדונים הירש ואסאווצקי ויבואו לעקרון […]
בעקרון קיבלו את פניו בכבוד גדול ביקר וגדולה רבה מאוד. שערי תלפיות העמידו על הדרך במבוא הקולוניה, ויעטרום בענפי עבות ועלי דפנה ושושנים.
כל הקולוניסטים, איש לא נעדר, יצאו לקראתו וספרי תורה בזרועותם, לבושים בבגדי השרד אשר להם, הלא הם מכנסי בד לבנים ומעילי תכלת קצרים, וילדיהם נקיים ומרוחצים למשעי, ודגלים נוססים ועטרות פרחים בידיהם, עמדו בשתי שדרות מעברי הרחוב מזה ומזה. מי אשר לא ראה את המראה הזה לא ראה מראה גדול מימיו!
בבוא הנדיב אל שער התלפיות, ירד מעל המרכבה וישק לספר התורה ויסר אל בית התפילה. שם ברך הרב את האורח בברכת "מי שברך" ועשה אזכרה לנשמת אמו בתפילת "אל מלא רחמים" והנדיב אמר קדיש […]
ויצא השר אל השדות וירא אותם מעוטפים בר ומראם יפה עד להלל וישמח, משם שב למושבה […]
ויעל לבית 'האדמיניסטראציא' ויט אוזן לבקשת כל אחד מהאכרים אשר באו לפניו. אח"כ הלך לבקר את כל בתי המושב וישמח כי מצאם נקיים […]
טרם עזב הבארון את המושבה עקרון בקשוהו האכרים כי תואל גם רעייתו לכבדם, ולבקר את המושבה, ואחרי ברכו את האכרים בשלום, וידבר אתם דברי אהבה, עזב הבארון את המושבה עקרון וישב לראשון לציון. ויספר הבארון לרעיתו הבארונעס את כל הכבוד אשר חלקו לו אכרי עקרון ואת העונג אשר שבע מהם, ממשטריהם ומחריצות ידיהם, ויגד לה כי יבקשו גם אותה כי תואל לפקדם – אחרי רגעים ספורים עזב הבארון שנית את ראשון לציון בלוית רעיתו הכבודה לעקרון […]
ויבואו אל המושבה בלילה, שמה שבו וקבלו אותם הקולוניסטים בכבוד גדול ובחדוה רבה ויאירו את הלילה באורים ובאבוקות […]
ככל הכבוד אשר נחל שם השר נחלה גם הגבירה, ותשמח גם היא מאד בראותה ההבדל – בכל דבר – בין המושבה הזאת למושבה ראשון לציון, ותען ותאמר להשר: "אישי היקר, אלו ראויים לתמיכה, בם מצאתי שקותה נפשי! מי יתן וכל הנתמכים מאתו יהיו כמוהם".
בכינוס כל תושבי המושבה נתן הברון רוטשילד ביטוי לרגשי לבו:
בהיות הנדיב השר הגדול בארון עדמונד דע ראטהשילד הי"ו ורעיתו הגבירה תי' בעקרון היא המושבה החוסה בצל חסדם, וישמח מאד עליה כי תשגשג כשושנה יפה, ועל אנשיה החרוצים בעבודתם, ועל כולם כי הנם יהודים אמתים שומרי הדת לכל דקדוקיה ענה ואמר לאנשי עקרון:
"בני חביבי, מתנה טובה הבאתי לראשון לציון אבל לא זכו בעיני, ואינם שווים לה. אמרתי לקרוא את המושבה ההיא בשם בתיה ע"ש נשמת אמי נ"ע אשר נפטרה בשנה זו, אך נחמתי, כי המושבה הזאת, אשר אשמת יושביה גדלה, איננה ראויה להקרא בשמה, ע"כ לכם אתננה, ומושבתכם לא עוד "עקרון" תקרא כי אם בשם "מזכרת בתיה" תקרא מעתה והלאה.
כל בני המושבה קראו: יחי הנדיב לעולם!".
על אף ששם המושבה הוסב ל"מזכרת בתיה", במשך תקופה ארוכה היא המשיכה להיקרא גם בשם "עקרון".
מאז הביקור הראשון, ביקר הברון עוד ארבע פעמיים בארץ ישראל. בביקורו האחרון שנערך בשנת תרפ"ה (1925), כשהוא חולה, ביקש הברון לראות במו עיניו את התגשמות חזונו ולעמוד מקרוב על הקשיים והבעיות של המתיישבים, שהוא יכול לעזור בפתרונן בשארית חייו.
ואולם, בשל מחלתו הגיעה למושבה רק רעייתו, הברונית עדה (אדלאידה) ופמלייתה. התושבים ערכו לה סיור בשדות המושבה ותלמידי בית הספר קיבלו את פניה בסדר מופתי. לקראת סיום הביקור התכנסו כולם בבית הכנסת הישן וערכו תפילת 'מי שבירך' לרפואת הברון ומשפחתו. זקני המושבה נשאו דברי תודה לאורחת ואיחלו החלמה מהירה לברון.
בעקבות ביקור תרמו הברון ורעייתו סכום נכבד לבניית בית כנסת חדש במושבה, שכן בית הכנסת הראשון היה צר מלהכיל את כל התושבים, ונתגלה סדק באחד מקירותיו.
ואמנם, כעבור ארבע שנים, בר"ח ניסן תרפ"ח,נחנך ברוב עם בית הכנסת החדש הידוע בשם 'בית הכנסת הגדול' ומאז ועד היום הוא עומד בלב המושבה ומשמש את תושביה.