לוגו ציוני דרך

המושבה

אודות המושבה מזכרת בתיה

כעבור עשרה חודשים נקנה עבורם מתושבי הכפר הערבי 'עקיר', שטח של 2800 דונם אדמה כבדה, המתאימה לגידול תבואה: "אדמה שאין טובה ממנה בכל הסביבה, לא הר אחד, לא גרגר חול אחד – כולה מישור פורה".
ביום ז' במרחשוון תרמ"ד (1.10.1883) החלו המייסדים בעיבוד הקרקע. בתחילה התגוררו בבתי הערבים בכפר הסמוך עקיר, וקשרו עמם קשרי ידידות. הברון קנה להם עבאיות על מנת שיתמזגו בנוף האנושי החדש, ומאז הם כונו "אחד עשר העבאיות". מספר שבועות לאחר מכן הם התיישבו סוף סוף באדמתם וקראו לה עקרון, בשל מיקומה הסמוך לכפר עקיר, המשמר את השם המקראי של העיר עקרון.
בשלב הראשון הם חפרו באר מים ובנו ארבעה מבני מגורים דו־קומתיים שכונו 'קזרמות' בשל דמיונם לבתי מגורים של חיילים. אחר כך החלו בבניית בית הכנסת שעמד בתווך, בין מבני המגורים, וממולו נבנה בית פקידות הברון.
עם השלמת בניית הקרזמות, החלו אט אט לעלות בני משפחותיהם, שלא היו רק המשפחות הגרעיניות של המייסדים אלא גם משפחותיהם המורחבות, אחים ואחיות ואף הורים. בסך הכול עלו בתקופה זו כמאתיים וחמישים נפש, אליהם הצטרפו שבע משפחות נוספות. כולם יחד הצטופפו בארבעת מבני הקזרמות, וחלק מהמשפחות התגוררו באוהלים.
למרות התנאים הקשים, שרתה במושבה אווירת שמחה על איחוד המשפחות, העלייה ארצה והקמת המושבה. המייסדים עבדו את אדמתם בחדווה ובגיל, תוך הקפדה על קיום המצוות התלויות בארץ. עבודתם בשדה תוארה על ידי משה סמילנסקי: "מן היום הראשון לעלייתם על הקרקע הצטיינו העקרונים בסגולותיהם החקלאיות, בחיבת העבודה, בכשרון עבודה והסתפקות במועט. עבדו כולם – הגברים הנשים והטף. סוף סוף ראתה ארץ ישראל יהודים אכרים כהלכה, נעים ונחמד היה מראה העקרונים בעבודתם, כולן, מקטן ועד גדול, אנשים ונשים, עבדו בשדה כל היום".