אחד־עשר המייסדים יצאו מפבלובקה במוצאי שבת פרשת 'ויצא', ולאחר דרך ארוכה, מלאת תלאות וייסורים, ירדו בחופי ארץ הקודש ב ד' טבת תרמ"ג (14.12.1882). הם הגיעו תחילה למקווה ישראל לתקופה של הכשרה וניסיון, וזכו שם ליחס מחפיר, כפי שמתאר יחיאל ברי"ל בספרו "יסוד המעלה" את "עונג השבת" הראשונה לשהותם בארץ:
ביום השבת יצאתי למקוה ישראל לראות שלום האכרים, ומצאתים כלם יושבים צפופים בשני חדרים קטנים (ולא בחדר אשר הראני הדירקטור ביום שלשום), הקרקע אינה מרוצפת לא באבנים ולא בקרשים, ומעודו לא היה זה מקום דירה לבני אדם, כי אם מקום למעדרים ומחרשות של תלמידי מקוה ישראל. מיטות אין בחדרים האלה, כי אם שני ספסלים רחבים גבוהים מהקרקע כרבע אמה ועליהם אחד עשר שקים מלאים תבן, ועליהם ישכבו האכרים בלא כר מתחת לראשם, באין שמלה פרושה על השקים ובאין כסות לילה לכסות את בשרם מפני הקור השולט בלילה. את כל זה ראיתי והחרשתי.
שאלתי את האיכרים לשלומם, ויספרו לי כי ביום שלשום מדי צאתי ממקוה ישראל, בעודם עיפים מהדרך, שולחו השדה לעבוד האדמה בין האילנות, ואתמול בערב שבת בשובם מבית המרחץ, מנוחה לא נתנה למו ושולחו לעבודתם. אך כל זאת לא עצבה רוחם כמו לחם משנה וכוס יין לקידוש אשר לא ניתן להם אמש!
המתיישבים החדשים שכונו "ראדומים", על שם עירו של הרב מוהליבר, עבדו במרץ ולא התלוננו על העבודה והתנאים הקשים, וקיוו להשלים בקרוב את יעדם – למצוא קרקע ראויה להקמת מושבה חדשה בארץ ישראל.