הפגישה ההיסטורית

אל הברון הלכתי בלווייתם של הרב צדוק הכהן ושל מיכאל ערלנג'ר. הם היו המתווכים ביני ובין הברון ועל ידם קבע לי זמן לראיון. בשעה הקבועה נכנסנו ללשכתו, הברון הושיט לי את ידו ובתנועה קרה ומנומסת הראה לי על הכסא, שעמד סמוך לשולחנו, לאחרי רגעים שאלני, ושוב בטון קר, שאין בו אלא משום נימוס:
"מה שאלתך, רבי?"
שאלה זו ואופן הבעתה לא יכלה לעורר תקוות רבות בלבי, ובאמת לא הייתי אנכי הרב הראשון, שפנה להברון. רבנים רבים מארצות שונות, לבושים בתלבושת רבנים כמוני, היו פונים אליו לתמיכה ולעזרה. רובם לצורך עצמם ומיעוטם לשם איזו חברה או אגודה. וכיצד אפשר להשפיע עליו, שידע להכיר את מטרת בואי אליו ויתייחס אליה בכובד ראש הראוי? ואמנם ברגע הראשון נסתתמו דברי, אולם תיכף ומיד נזכרתי במטרה הגדולה שלשמה נסעתי ולא השגחתי בכוחותי הדלים ובמצב בריאותי הרופף – התעודדתי ואמרתי לו:
"יסלח לי, אדוני הברון, אם דברי אליו יהיו באופן שאני רגיל לדבר לבני עדתי, רב אנכי, רב מבית המדרש הישן, ורגיל אני לדבר במשל ובמליצה".
בת צחוק עברה על שפתיו ובפנים מסבירות ובטון חם ולבבי אמר אלי:
"בחפץ לב אקשיב לדבריך".
[…]
"אדוני הברון" – הוספתי לדבר […] "באתי אליך שלוח מאת אחי בני עמי, בהצעה גדולה וחשובה, שנשמת עמנו תלויה בה – ישוב ארץ ישראל, אולם כבד פה וכבד לשון אנכי לברר לפניך את כל גדלה וחשיבותה, את האושר הצפון בה לך ולעמנו. אם תשמע להצעתי ותענה לבקשת עמך, להחיות את הארץ השוממה, אין זה אלא משום שגורל עמך האומלל הדווי והסחוף נגע ללבך, ואם גם לא תשים לב לדברי וריקם תשלחני מאתך לא אתחרט על נסיעתי הקשה שעלתה לי בכל כך יסורי גוף ונפש, אנכי מלאתי את חובתי המוטלת עלי, עשיתי את שליחותי".
דברי אלה עשו, כנראה, רושם עז על הברון, וכשהרציתי לו אחר כך פרטי ההרצאה, הקשיב לה בהקשבה רבה, ומתוך כובד ראש מיוחד.