עצה טובה, אוזן קשבת, אהבת חיים, עשיה רבה, הושטת עזרה ומעל לכל – חברות נאמנה ומסירות אין קץ. אילו תרתם אחר כל אלה בימים המאושרים והאכזריים של טרום המדינה היו האצבעות כולן מפנות אתכם אל "בת הכפר", הלוא היא תמר.
תמר גלר-ניימן נולדה ב-1910 להוריה, עטרה ודב ניימן, וגדלה כאן במושבה – באווירת חלוציות ואהבה לעבודה, אותם נטעו בה הוריה למן ילדותה, ואותם ספגה בין שבילי מזכרת בתיה, שדותיה וכרמיה. בהיותה בת ארבע עשרה שנה – עברה ללמוד בגימנסיה בירושלים, ועם סיום לימודיה החלה תמר לעבוד בוועד הלאומי היושב בירושלים. כיאה לבת מזכרת בתיה – הפכה במהרה לאישיות מרכזית במשפחת העובדים של הישוב
, ולימים אף ניתמנתה לסגנית המזכיר הכללי של הוועד הלאומי של המדינה שבדרך, ומרום תפקידה זה – התרעמה על כל קיפוח ונחלצה להגנת זכויותיו של כל אדם באשר הוא, ועל כן אך טבעי היה, שכשנפתח הקורס הראשון בבית הספר לעבודה סוציאלית של הוועד הלאומי – החליטה לעזוב את עבודתה ולקחת בו חלק, כדי לעזור בקליטת גלי העליה ההולכים וגוברים, בפרוח השמועה אודות החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
תמר למדה בקורס זה במשך שישה חודשים, אלא שהמצור הבלתי פוסק על ירושלים הביא לכך שהקורס לעבודה סוציאלית, על תלמידיו ומוריו, הועבר לתל אביב. כמובן, שבשל המצור – לא ניתן היה לנסוע מירושלים לתל אביב ובחזרה מידי יום, ותמר, שלא נתנה ליבה לעזוב את משפחתה שבירושלים, החליטה לעזוב את הקורס ולשוב לעבודתה בוועד הלאומי, לאחר שהובטח לה שתוכל להשלים את לימודיה באחד הקורסים הבאים, לאחר יעבור זעם.
ביום הראשון לשובה למשרדה שבבית המוסדות הלאומיים נתקבלה על ידי חבריה באהבה ובגעגועים. למחרתו – ביום השני לשובה כבר ציפתה לה קבלת פנים אחרת. היה זה בוקרו של יום ה – 11.3.1948, ל' באדר א' תש"ח. אל חצר המוסדות הלאומיים השמורה היטב, בהיותה "קודש הקודשים" של הישוב העברי בארץ ישראל, נכנסה מכונית הקונסוליה האמריקאית המוכרת, נהוגה בידי נהגה הערבי החביב של הקונסליה, הלוא הוא אנטון דאוד קרמילו. זה הגיע למקום, כדי למכור נשק ליוסף פוליאקוב, נהג מונית ממקורבי ההגנה ומכרו של דאוד, שהפך – בשל כך – איש הקשר בין דאוד הערבי לבין מחלקת הרכש של ההגנה. הפעם דובר ברכישת מקלעים, ודאוד הסביר, שמחשש שיראוהו מוסר את כלי הנשק ויפגעו בו – עליהם לנסוע למקום אחר, שם יעביר את הכלים כמסוכם. השניים עלו על מוניתו של פוליאקוב ונסעו. רכב הקונסוליה, שנותר מיותם בחצר המוסדות הלאומיים, עורר את חשד שומרי החצר, למרות היותו נושא את סמל הקונסוליה האמריקאית. הם החליטו להוציאו מן החצר, כדי לבודקו וכדי לחפש את פוליאקוב, שהיה האחרון שנראה משוחח עם הנהג הערבי דקות מספר קודם לכן. הרכב עבר בדיקה שיטחית על ידי השומרים, שלא אומנו בבדיקת מכוניות חשודות, ומשלא נמצא פוליאקוב – הוחזרה המכונית אל תוך חצר המוסדות. ברגע זה ממש, בשעה 9:30 בבוקר לערך, כרבע שעה לאחר כניסת המכונית לחצר, טרם היצליח הנוהג ברכב ומשיבו לחצר לצאת ממנו, הריעד פיצוץ עז להחריד את ירושלים. מכונית הקונסוליה, מסתבר, לא היתה אלא חומר נפץ מתקתק, ואגף קרן היסוד, הוא האגף השמאלי של בנין המוסדות, קרס תחתיו. דלתות נעקרו בבנין ותערובת זכוכית, דם ותיקים שלטה בכל. למעלה ממאה נפגעים היו תוצאתו של פיגוע תופת הרסני זה, ובכלל זה שלושה עשר הרוגים, בהם גם "בת הכפר" המיוחדת ־ תמר גלר-ניימן, שאך רצתה לתרום את חלקה למדינה שבדרך. תמר נהרגה בינות לחבריה הרבים ובמקום אשר הקדישה את מרבית חייה ומרצה.
יהי זכרה ברוך
סיפור חייה באתר המושבה.
ראו עוד ב"בליבנו תמיד" בתוך ציוני דרך גיליון מס' 4.
