רפנאל (ברוך) מוסקל בן שלישי למשה וריבה. אח למיטל-טלי, להדס וליהודה. רפנאל (פאני בפי חבריו) נולד במושבה מזכרת-בתיה בה' באלול התשמ"ה (21.8.1985) נפל במלחמת לבנון השניה, בקרב במארון א-ראס, צפונית לאביבים, ביום כ"ד בתמוז התשס"ו (20.7.2006), בן 21 חסר 40 יום בנופלו.
את החינוך שרכש בביתו השלים רפנאל בגני הילדים במזכרת בתיה. את לימודי היסוד רכש בבית הספר הממ"ד "סיני" ברחובות. בחטיבת הבינים למד ב׳׳ישיבת הדרום" ברחובות. בתיכון למד בבית הספר "אמי"ת" רחובות. השתתף בין היתר בקורס מדריכי של"ח צעירים.
רפנאל היה מהחניכים הראשונים של סניף "בני-עקיבא" במזכרת-בתיה. חבר שבט "עוז" ומדריך שבט "אלעד" ומעמודי התווך של הפעילויות בסניף. מהכותבים, מהמביימים ומהמציגים הקבועים בהופעות ובטקסים של התנועה. משחק הכדורסל היה מאהבותיו היותר גדולות. כבר מגיל צעיר התבלט ביכולות אתלטיות מגוונות. שיחק כדורסל בקבוצות הילדים והנערים של הפועל מזכרת-בתיה" בתפקיד רכז והיה מכוכבי הקבוצה. שיחק בקבוצת הנוער של "מכבי רחובות" והיה מקלעי השלשות המובילים של הקבוצה והליגה. הפסד אחר במחזור האחרון של הליגה מנע את זכיית הקבוצה באליפות והם סיימו במקום השני. בחודשי הקיץ הדריך רפנאל בקייטנות הכדורסל במתנ"ס במזכרת בתיה. הילדים היו כרוכים אחריו, הוא אהב ילדים והם החזירו לו אהבה.
כבעל חוש שמיעה מפותח ורגיש, לאחר בר המצווה הצטרף לשליחי הציבור ובעלי הקריאה בתורה של בית הכנסת הגדול במזכרת-בתיה ואפילו לימד לבר מצוה והוא רק בן 14. בהמשך לשמיעתו הרגישה, החליט בגיל 15 ללמוד נגינה על גיטרה אבל באופן עצמאי.
ברבות הימים לאחר נפילתו התברר שכתב שירים ואת חלקם אף הספיק להלחין ולשיר כשהוא מקליט את עצמו בצורה ספונטנית. רפנאל היה מהיותר מצחיקים כשחיקויים של מורים, חברים ובני משפחה, היו לחם חוקו וכולם לקחו את זה ברוח טובה ונהנו עד מאוד. בהיותו בטירונות, שמעו המפקדים כי הוא יודע לחקותם וקראו לו בכדי לראות את הביצוע ב- live.
לפני גיוסו לצה"ל השתתף ב"גיבושים" ליחידות המובחרות והתקבל ל"סיירת אגוז". רפנאל החליט לדחות את גיוסו לצה"ל בשנה בכדי ללמוד במכינה הקדם צבאית "קשת יהודה" במושב קשת שברמת-הגולן.
רפנאל היה איש של חברים. תמיד מוקף ידידים וידידות. החברות הייתה עבורו ערך חשוב מאוד, אולי אפילו במקום הראשון. זמנו הפנוי הוקדש לשמירה על קשר ולביקורים אצל חבריו הרבים בכל הארץ. אחרי נפילתו הגיעו חבריו הרבים אותם רכש לאורך כל תחנות חייו והתברר כי רבים מהם אמרו "רפנאל היה החבר הכי טוב שלי".
בתחילת אוגוסט 2004 התגייס לסיירת אגוז ועבר בהצלחה את המסלול הארוך והמפרך של לוחם ב"צוות פישר". רפנאל הוסמך כמקלען – "נגביסט". יום סיום המסלול נשלח ע"י היחידה להדריך בקורס מפקרי כיתות של היחידות המובחרות אגוז ומקבילותיה דובדבן ומגלן. לאחר הדרכה של מחזור אחד, ביקש לחזור לצוות, שבינתיים הפך ל"צוות ג׳ינו". כ"נגביסט" התעקש רפנאל להיות מקלען החוד.
ביום ט"ז בתמוז התשס"ו 12.7.2006 פתחו מחבלי החיזבאללה בהרעשה ארטילרית לאורך גבול הצפון, בחסותה תקפו בטילים סיור של צה"ל, הרגו, פצעו וחטפו מחיילינו. מיד הוזעקו רפנאל וחבריו מ"סיירת אגוז", שהיו בחופשה, לשוב לבסיסם.
בעקבות חטיפת החיילים אהוד גולדווסר ואלדד רגב ונפילת שמונה חיילים נוספים החליטה ממשלת ישראל לצאת למלחמה. בשבוע הראשון, ע"פ החלטת הרמטכ"ל התנהלה המלחמה ע"י חיל האוויר. ביום כ"ג בתמוז התשס"ו 19.7.2006 שבוע לאחר החטיפה ובעקבות ידי קטיושות רבות ע"י החיזבאללה, החלה לחימה קרקעית ע"י יחידות מובחרות. במהלכה נפלו שני לוחמים מיחידת מגלן סמוך לאביבים.
ביום כ"ד בתמוז התשס"ו 21.7.2006 הוטלה על רפנאל וחבריו מ"סיירת אגוז", משימה לצאת למלחמה באזור מרון א-ראס צפונית לאביבים. אחת ממטרות הכניסה לאזור מרון א-ראס הייתה להפסיק את ירי הקטיושות ופצצות המרגמה על הישובים מאביבים ועד צפת.
"נופלים ההולכים ראשונה". רפנאל כ"נגביסט" חוליית החוד היה בין מובילי הכוח שפגעו במחבלים שנסעו ברכב בין מרון א-ראס לבינת ג'בל. כעבור מספר דקות ספג הכוח מטר טילים ופצצות. חמישה מלוחמי "סיירת אגוז" ובניהם רפנאל מוסקל נפלו בקרב.
אלפים ליוו את רפנאל למנוחת עולמים בצהרי יום השישי כ"ה בתמוז התשס"ו 21.7.2006, בבית העלמין במזכרת-בתיה. רפנאל נקבר סמוך לאוהל קברו של הרב שמואל מוהליבר, מאבות הציונות המעשית ומיוזמי הקמתה של המושבה מזכרת-בתיה.
לאחר השבעה, עת החזירו את חפציו של רפנאל, התגלו בנרתיקו דפים מקופלים. אז התברר כי רפנאל שלח ידו בכתיבה. על שני דפים נמצאו כתבים שהוריו רואים בהם את צוואתו:
האחד הוא הרשימה הבאה שכתב ללא כותרת
ישבתי וקראתי את מה שכתוב על הקלטת של ערן ודובי. היום כשאני נמצא בצבא בתור 'מפקד' (כי זה בקורס מ"כים), אני רואה את החשיבות בחינוך החיילים מאז שהם מתגייסים. לא כל אחד בא עם חינוך טוב מהבית ובטח היום שהממשלה לא מעודדת אותך להגן על הבית אלא לתת אותו. זה אפילו עוד יותר קשה. יצא לי לשאול את עצמי הרבה פעמים מה יקרה אם יום אחד גם אני איעלם, איזה חור יישאר? (קטן, גדול) האם באמת נפלתי במטרה להגן על המולדת או שאני בעצם כלי משחק בידיהם של פוליטיקאים שדואגים רק לכיסא שלהם. אני נמצא עכשיו במרחק של שבועיים מסוף הקורס. כל מה שאני חושב עליו זה איך יהיה במבצעית. ומה נעשה וכמה, וכמה עמוק בשטח האויב. תמיד צריך לזכור: 'אתה מגן על המדינה ולא המדינה עליך'. עצם העובדה שאתה חייל בצה"ל (לפחות איפה שאני נמצא) אומרת לי שאני פה כדי שהאזרחים במדינה יהיו בטוחים, וככל שהם יודעים פחות, עדיף. כמו שבעזרת השם אימא לא תדע מה עשיתי ומה אני עושה, ככה גם צריכה כל אם בישראל שבנה משרת בקרבי. ולא בטוח עדיין אם קצונה זה אני, מה שבטוח זה שככל שקרבי מתבכיין (גם במסלול וגם בתור לוחם), לא הייתי מחליף את זה בשום דבר בעולם, ובטח לא את ההרגשה של סיום מסלול".
והשני הוא השיר "מדינה, שלום, דגל ולאום":
“הלילה ירד, החשכה השתררה
אנשים הלכו לישון אבל בלית בררה
ורק בחוץ המסיבה דופקת לו בראש
רק הילדה הנחמדה ממשיכה לדרוש
אנשים טיפשים מתקרבת מלחמה
אם תמשיכו ככה לא תהיה לנו אומה'
והילדים הטיפשים ממשיכים להתמסטל
המשטרה מגיעה: 'כולם להתקפל'
מתחילה פה הפגנה 'מדינת משטרה'
ותראו בתוך שתי דקות הבעיה פתורה.
מדינה, שלום, דגל ולאום
היום כולם נראים כמו חלום
והילד הקטן שמחכה לאורח
מחזיק ביד נשק במקום איזה פרח.
ותראו אותנו לאן הגענו
רצינו שוויון ואחדות ותראו איך נפגענו
אפילו בצחוק עוד נותרה גזענות
הרשתות הגדולות הורסות את החנות
ובבית אישה עם שישה ילדים
שמעדיפה לקנות אוכל במקום בגדים
והמים אשר לא נותרו באף פינה
תסתכלו לאן הגענו, איזו מין מדינה.
מדינה, שלום, דגל ולאום
היום כולם נראים כמו חלום
והילד הקטן שמחכה לאורח
מחזיק ביד נשק במקום איזה פרח.
סיפור חייו באתר יזכור
אתר האינטרנט לזכרו של רפנאל מוסקל.
ראו עוד ב"בליבנו תמיד" בתוך ציוני דרך גיליון מס' 16.
