"כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" (ויקרא כה, ב)
התורה מצווה את עם ישראל בכניסתו לארץ, לעבוד את השדה שש שנים ובשנה השביעית – בדומה לשבת – לתת לאדמה לנוח ולהפקיר את יבולה.
מצווה זו מזכירה לחקלאי כי האדמה שניתנה לו אינה שלו אלא מופקדת בידיו, וכי מפירותיה צריכים ליהנות גם עניים וחיות השדה, ואף האדמה עצמה זקוקה מפעם לפעם למנוחה.
בנוסף לשמיטת הקרקע קיימת גם 'שמיטת כספים' שבמהלכה שומט בעל החוב את חובו. מצווה זו מקדמת במעט את השוויון וההזדמנות הכלכלית בין עניים לעשירים.
חובות אלו דורשות מהאדם כוחות נפש גדולים לקיימן, ויש הרואים במצוות השמיטה כמצווה השקולה כנגד כל המצוות, המחזקת את הזיקה של עם ישראל לארץ ישראל, ושהעונש על אי קיומה הוא גלות.
להרחבה:
א. שמיטה – מקורות הגות מחקר, משרד החינוך והתרבות, האגף לתרבות תורנית, תשנ"ג.
ב. דבר השמיטה בבית הספר הדתי, משרד החינוך והתרבות, אגף החינוך הדתי, תש"מ.