הפעלה בנושא שנת השמיטה תרמ"ט

עם התקרב שנת השמיטה החלו דיונים על אפשרות קיומה של מצוות השמיטה במושבות. חובבי ציון רצו שהמושבות יוכלו להתפתח וחששו שהימנעות מעבודה חקלאית במהלך השנה תביא להתמוטטות כלכלית של המושבות ולנטישתן. לכן ביקשו דרכים להתיר את עבודת האדמה בשנה השביעית. גם פקידי הברון רוטשילד , שפעלו בעיקר מתוך אינטרסים כלכליים, היו מוטרדים מאוד מההפסד ההכנסה שהיה כרוך בשמירת השמיטה. הברון רוטשילד איים שיפסיק את תמיכתו ביישוב אם לא יושג היתר לעבוד בשנת השמיטה.

הרבנים ברוסיה נחלקו בשאלה אם להתיר את מכירת הקרקעות לנכרים על מנת להפקיע את קדושתה ולאפשר עבודה ככל שנה. מתוך הבנה לקשייהם של המתיישבים החליטו הרבנים שמואל מוהליבר מביאליסטוק, ישראל יהושע טרונק מקוטנא ושמואל זאנוויל קלפפיש מווארשה להוציא היתר מכירה , שלפיו ניתן למכור את הקרקע לזמן מוגבל לנכרים ובאופן זה להמשיך לעבד את הקרקע גם בשנת השמיטה.

הרבנים האשכנזים בירושלים, ובראשם הרב יהושע לייב דיסקין והרב שמואל סלנט , סירבו להצטרף להיתר וקבעו שאין להתחמק מקיום השמיטה, ואדרבא יש לשמוח על ההזדמנות לשמור מצווה חשובה זו. הם טענו שהברון יוכל לפרנס את המושבות גם בשמיטה, ואין צורך חיוני בעבודה. גם רבני חובבי ציון ובעיקר הנצי"ב מוולוז'ין והרב מרדכי גימפל יפה לא תמכו בהיתר. לעומת זאת, רבני העדה הספרדית – הרב יעקב שאול אלישר והרב רפאל מאיר פאניז'יל – כן תמכו בהיתר המכירה.

בסופו של דבר בוצעה מכירת קרקעות על ידי בית הדין של הראשון לציון בירושלים. רוב המושבות סמכו על היתר המכירה והמשיכו לעבד את האדמה. אולם חלק מחקלאי פתח תקווה וחקלאי מזכרת בתיה שמרו את מצוות השמיטה על פי מצוות רבני ירושלים. הדבר הביא לסכסוך חריף ביניהם לבין הברון רוטשילד, אשר ראה בהם עצלנים . במהלך שנת השמיטה שללו פקידי הברון מהמתיישבים צרכים בסיסיים ועשו כל שביכולתם כדי לגרום לאנשי עקרון לשנות את עמדתם ולהתחיל לעבד את הקרקע.

בהפעלה זו יכירו המשתתפים את סיפור פולמוס השמיטה בשנת תרמ"ט ויתמודדו עם טיעוניהם של שני הצדדים: תומכי שמירת השמיטה לעומת תומכי היתר מכירה. הפעלה זו מתאימה לסיכום הסיור במזכרת בתיה שכן היא מבוססת על הידע שצוברים המשתתפים במהלך הסיור ומביאה אותם להכרה טובה יותר של אופיים הייחודי של המתיישבים במזכרת בתיה ולהבנה מעמיקה יותר של הדילמות שהעסיקו אותם בשנותיה הראשונות של המושבה.